​אחרי אלפיים שנות גלות ונדודים שבו אוהבי ציון אל מכורתם במטרה להקים בה בית לעם היהודי. את השממה, הקוץ והדרדר, הפכו בזיעת אפם לארץ אשר כל טוב בה, יישובים וערים, שדות ופרדסים מלוא כל העין. 
את החקלאי והבנאי, הפועל והעמל ליוו כבר מראשית המאה שעברה מוסדות וארגונים ארציים, ביניהם המחלקה להתיישבות במשרד הארצישראלי, שהסתפחה לאחר מכן לסוכנות היהודית בארץ ישראל. החל משנות העשרים עסקה המחלקה להתיישבות בהקמת מפעל ההתיישבות הלאומי. היא הייתה ממונה על תכנון והקמת גושי ההתיישבות ותוך כדי התקדמותה בעשייה ההתיישבותית, מיסדה את פעולותיה השונות בתחום זה. המחלקה להתיישבות הייתה הגוף שהופקד על הקמת מרבית יישובים כפריים, חקלאיים וקהילתיים, לפני הקמת המדינה ולאחר מכן. 
בשוך קרבות מלחמת ששת הימים, עם התרחבות גבולות המדינה, פנה ראש הממשלה לוי אשכול לראשי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית בבקשה שיסייעו לממשלת ישראל בהחזקת חלקי הארץ החדשים. אשכול נימק את בקשתו בכך ש"למחלקת ההתיישבות ניסיון של עשרות שנים בהקמת יישובים". בעקבות פנייתו ולשם מימושה הוקמה מטעם ממשלת ישראל החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. נקבע שייעודה יהיה פיתוח אזורי התיישבות, הקמת יישובים כפריים וביסוסם.