​המערער החזיק בחוזה שכירות (חקלאי) עונתי לעיבוד מספר חלקות קרקע של רשות מקרקעי ישראל, בשטח כולל של כ-140 דונם הנמצאות בבקעת בית נטופה.

בערכאה הראשונה נקבע כי אכן הייתה הפרה של חוק ההתיישבות, למעט חלקה אחת, אשר הנתבע הגיש תביעה כנגד פלישה לחלקה זו. גם לגבי חלקה שהוחלפה באחרת נקבע שהייתה הפרה של החוק. 
מאחר וזו הייתה הפרה ראשונה של הנתבע, הורה בית המשפט על המרת ההפקעה בכופר בסך של 45,000 ₪, ונקבע שהתובע יישא בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.
הנתבע (מעתה יכונה המערער) ערער למחוזי, אך לא הביא כל ראיה אשר תתמוך בכך שהוא מעבד, משלם, מוכר או נוהג בכל מנהג בעלים אחר בחלקות.

בית המשפט קבע (אמירה בפרוטוקול), כי די בראיה לכאורה של חילופי קרקע, אליה מצטרפת הודאה על נוכחות בשטח. החוק מעביר באופן ברור את הנטל להוכיח שימוש לא חורג על החוכר, ולכן כל האמור בהתראות לא יכול לסייע. 
משאין מדובר בהפקעה אלא בכופר, ומשהכופר לכאורה על הצד הנמוך, הציע בית המשפט למערער למשוך את הערעור תוך הפחתת הוצאות של ההליך בוועדה. המערער הסכים.